שבוע טוב!
לקח קצת זמן, אבל זה הפך לי להרגל. אין לי מושג איך חייתי קודם לכן.
כל כך ברור פתאום, שחלק מהשגרה הוא לקרוא כל יום 18 פוסטים לפחות...המייל של שותפות הפך להיות יותר חשוב מהמייל הפרטי שלי.
ואתן אשמות בהכל!
לפעמים מתחשק לי לצלם את עצמי, להשאיר תיעוד מהרגעים השקטים מול המחשב: שאני קוראת וצוחקת בקול! קוראת ויוצא לי "אאוץ' כואב!" קוראת ואומרת בלי לשים לב "היא גאון זאתי, פשוט אלופה". קוראת ומחייכת עם הניסוחים המוקצנים, עם התובנות המעלפות.קוראת ומסתכלת לשמים, סתם שואלת ככה מי ברא את היצורים המופלאים שכותבים כאן?! קוראת ומודה בכל ליבי לזו שהעלתה את הנושא הלא שגרתי הזה, איך חשבת על זה? הא?
קוראת אלף פעמים על סוף העולם שהגיע: "אין סיכוי, אין מוצא, נפלתי, התרסקתי ואף אחד כבר לא יכול לעזור".
ושותקת. למרות שבא לי לצעוק לך דרך המסך "זה יעבור! את עוד תראי". אני יודעת שזה לא יעזור. זה צריך לעבור בלי שאומר את זה.
יש לי רק משהו קטן לספר לך הפעם, על התמודדות. כל האנשים בעולם מתמודדים. בכל מיני דרכים. בריאות יותר ופחות, יעילות פחות או יותר. אפשר למיין את דרכי ההתמודדות לסוגים ולרמות. אקצר לך את התהליך כי לא מתחשק לי להעביר כאן שיעור פסיכולוגיה. הרמה הגבוהה ביותר היא: יצירתיות. להביע את ההתמודדות בדרך יצירתית, ולשתף.
לכתוב זו יצירתיות לשתף זו בריאות
כפיים לך, ולכל השותפות באתר הזה, שיודעות להתמודד ברמה הכי גבוהה!
גאה להיות כאן
חני
|