שבוע טוב שותפה יקרה,
חודש. חודש שאני כאן.

מעניין מי היה זה שאמר לראשונה שהזמן עובר מהר כשנהנים, כי הוא בהחלט צדק. או צדקה;)

זה היה חודש שבו אני התחלתי ללמוד, לעכל את האינטנסיביות של האתר. הגיל. הנפש הסוערת של בני אדם שונים המחפשים כולם את אותם הדברים. שקט. שמחה. עצמאות והכרה. פשוט מחפשים טוב.

חברה קרובה השבוע כתבה לי 'יש לך את אחד התפקידים הכי קשים שיש, לכוון לגיל הכי מורכב, "גיל הטיפש עשרה"'. להזיז אותו. לגרום לו להגיע. לשמוע.

סיפרתי לה כמה היא טועה. כמה חכמת חיים וסקרנות יש בכן. כמה אמת. עד כמה החיישנים שלכן חדים לקלוט את מה שנכון בעולם הזה ומה שלצערנו עדיין לא.. ואולי אף פעם לא יהיה.

יש לכן משהו, שאנחנו, "הנערות בפנסיה" קצת איבדנו. וזה מחייב.

איך בדיוק?

פשוט. זה מחייב אתכן לזעוק את זה לעולם. לדרוש אמת. פשטות. להסיר שכבות של צביעות מכל מה שהצטבר אצלנו. לא כי אנחנו רוצים להסיר אחריות. פשוט בגלל שהחיישנים שלנו עסוקים במרדף אחרי "החיים עצמם" עד כדי כך שלפעמים זה בלי לחיות בכלל.

בלי לעצור. בלי לשאול מה נכון ואיפה אני בתוך כל זה.

ולא. אני לא מדברת דווקא על המשמעות הרחבה של המילה חיים. אלא על כל רסיס של חיים כאן. ואולי זו בעצם המשמעות הרחבה..

כל מקרה. זווית. מחשבה. רגש.

שימו לנו סטופ. מראה מול הפנים. עוררו אותנו לחשוב. שתפו אותנו במה שאצלכן.

מזמינה אתכן לכתוב לנו על החיים עצמם. החיים שלכן.

מחכה למבול של פוסטים אם לא של גשם, לפחות זה;)

שלכן, שרה