זה היה לפני הרבה שנים. הייתי בכיתה ד', אולי ו'.
שבת לפני הקידוש, דפיקה בדלת, עומדת שם שכנה בת גילי שאצלם כבר קידשו ואכלו ונחו מזמן...
היא דיברה איתי, ודיברה ודיברה, ככה בדלת וכל המשפחה חיכתה שחני תגיד לילדה הנחמדה "עכשיו עושים אצלינו קידוש, ניפגש אחר כך..."
ולא אמרתי.
דיברתי ושתקתי וקיויתי שהיא תבין את הרמזים שלא נתתי, או תשתעמם, והשיחה תיגמר, או שאמא שלי תבוא ותגיד שעכשיו אנחנו מקדשים ובבקשה לבוא בפעם אחרת.
אבל זה לא קרה, ועד היום אנחנו מדברות שם בדלת.
סתם.
בסוף זה קרה איכשהו, אחרי דקות ארוכות.
ואחרי שהדלת נסגרה כולם ניסו להבין מה כל כך קשה להגיד "אני צריכה ללכת עכשיו"? ולא ידעתי להסביר. כי הייתי קטנה מאוד, ככה נראה לי. ממש לא הבנתי מה רוצים ממני.
היום אני מבינה.
קודם כל שזה עניין של אופי, עובדה שהיו לי חברות שתמיד ידעו להגיד, עוד לפני שנגמלו מהמטרנה, "לא רוצה, כן רוצה, נדבר פעם אחרת, אמא שלי צריכה את הטלפון". כל מה שצריך להגיד כדי להציב למישהו אחר גבול שאומר "לא מתאים לי עכשיו, או בכלל".
שנית, שזה משהו שלומדים אותו עם הזמן. שחייבים את הגבול הזה ביני לבין הסביבה, ולא תמיד אני יכולה להיות נחמדה גם אם אני באמת רוצה להיות נחמדה.
את יודעת למה? כי יש לי מחוייבות לא רק בשביל הגבולות שלי. יש לי מחוייבות כלפי אנשים נוספים ששייכים לחיים שלי. לפעמים אלו ההורים, לפעמים האחים והאחיות בבית, בהמשך הבעל והילדים.
יש פה אנשים שהם חלק ממני, וגם אם אני לא רעבה עכשיו לפני הקידוש, יש פה משפחה שלימה שמחכה לי והיא קודמת לחברה החשובה שלי.
אז אם גם את כמוני, שאת אף פעם לא רעבה ולא צריכה שום דבר ולכן אין לך מושג איך מסבירים למישהו אחר ש"די, עכשיו כבר לא מתאים לי" כי כמעט תמיד מתאים לך... אולי תעזרי במחשבה על האנשים שסביבך והמחוייבות שלך כלפיהם (לא תמיד נוח לאנשים סביבנו שאנחנו מדברים בטלפון, או עונים לטלפון באמצע שהיינו בשיחה איתם... למשל)
ואם את יודעת לבד מתי את רעבה, ומתי אין לך כח, וכל הנושא הזה מווסת אצלך היטב, ואת יודעת להגיד ברור "טוב די התעייפתי נדבר מחר" - אשרייך. אני בטוחה שאת יודעת לעשות את זה נעים ונחמד ואז הכל מושלם.