שבוע מעולה בעזרת ה'. למה לא לפרגן?


כמי שאמונה על תיקון העולם (פירושו של דבר: מאמינה שעליה לתקן את העולם), אחד משלבי ההתבגרות שלי היה לשתוק קצת.

תדעי לך, שזה יכול לעבוד, השינוי הזה. עובדה שהיום אני שקטה כדג, לא עושה כלום, לא מזיקה ולא מנסה לשנות אף אחד.

ויעידו על כך כל הניוזלטרים לדורותיהם, מאז שהתחלתי לשרבט בהם מילים.

בכל מקרה, באותה תקופה החזקתי במגירתי רשימת "עניינים לטיפול". וזו לשונה (בערך):

1) לשכנע את שולה שכדאי לה להתחבר לאסנת כי לשתיהן אותו אופי כזה.

2) לדבר עם המחנכת על התפילה בכיתה שלנו. מצב מחריד.

3) לבקש מהמנהלת לבטל את השיעור עם המורה ג'יזל, היא ממש לא מחזיקה את הכיתה. 

4) לתלות בלוח המודעות הודעה לכל השכנים שיש להם ילדים, שיפסיקו לזרוק עטיפות בחצר.

5) לשאול רב או משהו, בקיצור, להוכיח לדבורי שזה לא נכון איך שהיא הבינה את ההלכה.

6) לשלוח מכתב לארגון... בקשר לכריכה המזעזעת של העלון האחרון שלהם...

ועוד...

מזל שהפוסט הזה, לא לעניין שהוא יהיה ארוך, כי אז אני יכולה פשוט לדלג על כל התהליך ולהגיע ישר לתובנות.

והתובנות הן שהעולם מייצר סביבי תופעות לוואי. לדוגמה, אנשים שחושבים אחרת ממני, או יותר גרוע מזה, אנשים שמדברים אחרת ממני.

אנשים שאני חייבת לכפוף את ראשי לחוקיהם, ראש שאני חייבת לחפוף כל תקופה. וכל מיני "חייבת" אחרים, שלא תמיד מתחשק ולא תמיד אני אוהבת.

אבל אני בולעת. כמו דג.

כי להתווכח זה לא יעזור (לפעמים כן, בפרט אם אצעק חזק עד שכולם יגידו לי "אמן קדוש, רק תשתקי כבר"), ולחיות בשלווה זה מאוד מאוד נחמד.

את יודעת מה צריך בשביל זה? קצת לא לראות, קצת לא לשמוע, קצת לא לדבר, חצי לא לשים לב.

אוף, זה יוצא שאני מטיפה פה לא להיות ערניות.

נו, איך אני אסביר את ההבדל???

אולי בפעם הבאה. ואולי עדיף לשתוק קצת 😅

איתך בדרך,

חני