שבוע טוב שותפה יקרה,

האמת היא שעצוב לי.

אני מנסה לגרד קצת שמחה מבפנים ו...כלום.

שום דבר לא זז. תכננתי לכתוב איזשהו טור שמח ומשמח, בכל זאת, תכף פורים.

אבל דד ליין זה דד ליין ואני צריכה להגיש פה טור כדי שמשהו בכל זאת ייכתב השבוע בפתיח של הניוזלטר. לא?

אז הנה אני מול המחשב, האצבעות מטיילות על המקלדת ואני מטיילת רחוק רחוק. בכלל לא כאן.

 מסוג הפעמים שבהם אני חושבת ומרגישה שאני לבד לבד. מבינה על מה אני מדברת?

אני לא רוצה לכתוב לך סיסמאות או מילים ריקות מכוונה. 

אני רוצה לגעת בנקודה. להעביר איזשהו מסר אמיתי... אבל מה? ואיך?

מה אני אמורה לעשות כשזה פשוט לא הולך? שהעצבות והבאסה פשוט משתלטות עליי?

לשמוח בכוח? מה את עושה כשזה קורה? נכנעת לבאסה? עושה משהו?

אוףףףףף. מתסכל.

הרבי אומר כמה פעמים שהמצב הטבעי שלנו הוא שמחה. ואילו העצבות היא זו שמשתלטת וגורמת לנו תחושה טבעית כל כך. 

אבל בעצם, השמחה היא בעלת הבית האמיתית. ולפעמים צריך לתת לה תוקף בכל דרך שהיא כדי להזכיר לעצמנו מי הבוס.

בינינו, כמה כיף להתבוסס עמוק עמוק בתוך הררי ייאוש וללבוש פרצוף מדוכא כשאין לנו חשק לקום ולעשות שינוי. 

עצבות זה ממכר. והבאסה אפילו יותר.

אז איך מפסיקים? פשוט מפסיקים.
אין לי טריקים לתת לך. קומי, תעשי מה שמשמח אותך באופן הכי זמין, שירים, ריקודים, 

אולי אפילו להתפנק באיזה מאכל שאת מאוד אוהבת ומשם היי הופ לקפוץ לשמחה של משמעות. כי אי אפשר להיתקע רק בשמחה טכנית..

תני לעצמך סיבות טובות לחיים. תעניקי הלאה. זה כבר יבוא.

קמתי לעשות פנקייק;)

איתך בדרך,

ובשמחה!

שרה