שבוע טוב שותפה יקרה,
אני יושבת וכותבת אחר חצות היום של תשעה באב, קולטת בעצב כמה התרגלתי למציאות הזו של הגלות. בדיוק שמעתי מאחי על חבר שסיפר לו שהם לא היו נוהגים לקרוא את הקינות מספרים שלהם, אלא תמיד היו משאילים איכשהו, לווים מבית הכנסת. כל זה בגלל שאב המשפחה טען בתוקף שזו רכישה מיותרת, משיח תכף צריך לבוא, חבל על ההוצאה הכספית המיותרת..

התרגשתי מהסיפור הזה. אפילו ששמעתי על המנהג הזה בעבר. מנהג מתוק כל כך. מה היה שונה הפעם? שמדובר במשפחה שאנחנו מכירים. זה היה קרוב הרבה יותר. תהיתי לעצמי אם הייתי מסוגלת להתנהל ככה בדברים אחרים בחיים שלי. להאמין באמת שהנה הנה הוא בא. באופן כזה שלאמונה שלי יש השפעה ישירה על הנעשה בפועל בחיים.

נכון, צריך לחיות בתוך גבולות הטבע, ולא לדמיין. ההלכה מתעסקת עם עובדות ואמיתות לא סתם. ועדיין... מרגישה שיש לי במה להתקדם. שכדאי בהחלט לעורר את התאים האפורים שקצת נרדמו להם בעניין האמונה שמשיח צריך ויכול לבוא בכל רגע. וזה שעבר כל כך הרבה זמן ועדיין לא נגאלנו? רק אומר שאנחנו קרובות הרבה יותר.

מזמינה אותך לבדוק אם את מאמינה באמת. משתדלת לפחות. שזה נמצא במודעות היומיומית שלך. שכשאת מתפללת ועוצרת בבקשה על הגאולה או אפילו סתם במהלך הפעילות השגרתית, את מאמינה שזו אופציה. שיכול להיות ועוד שניה וברגע אחד, ניגאל.

בתקווה שהתוכן יהפוך ללא רלוונטי כי הנה, זה קורה!

איתך בדרך,שרה