שבוע טוב ומבורך,
לא זוכרת באיזה גיל בדיוק התחלתי להבין שתהליכים מסויימים שעוברים עלי נקראים "עבודת המידות". בכל מקרה, אני אוהבת את השם הזה יותר מאשר "תהליכים", "גדלת", "שינוי פנימי" וכן הלאה.
זו היתה שבת אחת, שישבתי עם שתי חברות ולמדנו משנה מפרקי אבות. אז דיברנו על קינאה. ואז אחת מהן אומרת לי: "את נראית אחת שאין לה קינאה, פסחה עליך המידה הזאת".
וואי, בדיוק החזקתי כוס קולה ביד, וממש הייתי צריכה למצוא את הדרך לא להשפריץ מסביב כל מה שניסיתי לשתות בשניות האחרונות. היא הצחיקה אותי כל כך!
שניה אחר כך נבהלתי. אמיתי. מה, אני כזו שחקנית טובה? הצלחתי לשכנע את העולם (בלי כוונה בכלל) שאני מלאך לענייני קנאה? איך מצליחים לשקר בצורה כל כך מוצלחת?! למי אני מתאמצת להוציא את העיניים ולמה?!
טוב, אשאיר לעצמי חלק מהתובנות האישיות שהיו לי אחרי הסצנה הזו. אבל חלק כן אשמח לשתף.
לקינאה יש צדדים יפים, כולנו מכירות "קנאת סופרים תרבה חכמה". זה הדרייב של החיים, המנוע האחורי לפעול ולרצות גם כן ולנסות גם כן, ולהתקדם. פשוט להתקדם.
מצד שני, הקינאה היא כח הרס רב עוצמה. כן, אנחנו מכירות גם "הקינאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם" ולא חסרים סיפורים ודוגמאות, החל מהתנ"ך ועד אנחנו.
אז איך נדע להבדיל, מתי זו קינאה שעדיף להוציא מהלב לפני שהיא תוציא אותי מהעולם?
לפי ההתנהגות שהיא מביאה איתה.
אם היא גורמת לי לרדת על החברה שלי, או לשתוק במקום לפרגן לה. להיזכר כמה רע היא עשתה בדיוק באותו רגע שהיא עכשיו מצליחה במשהו...
אם היא גורמת לי תחושת ייאוש, ריקבון פנימי "מי אני ומה אני שווה, תראו את כל העולם ואשתו איזה יפים"...
אם היא גורמת לי לחשוב על מה שאין במקום על מה שיש או מה שאני בדרך להשיג...
זו קינאה שאני תולשת מהלב בשתי חתיכות או יותר, ו- - - - היישר לפח הקרוב.
איך? אני עושה לה דווקא.
מחמיאה לזאתי שמצליחה עכשיו. דווקא.
עוזרת לזאתי המושלמת בדרך כלל, שעכשיו מסכנה משהו לא בדיוק הלך לה. דווקא.
נזכרת בכל מה שיש לי (ויש הרבה ברוך ה'. תקנאו). דווקא.
נזכרת שגם לכולם מותר לנשום, להצליח ולעשות דברים טובים. מרשה להם ברוב טובי שהעולם יהיה שלהם גם כן. דווקא.
ואם זו קינאה מקדמת? שבעקבותיה את רוצה לעשות דברים טובים?
קחי עליה טרמפ ומהר!
נסיעה טובה!
חני
|