שבוע טוב ומבורך!
מצאתי את עצמי מתלבטת הרבה על מה לכתוב לך השבוע. לא בגלל שחסר על מה לדבר, להיפך. עברו לי מלא רעיונות בראש.
אבל מה שקרה הוא, שבכל מקום שהנחתי עליו יד, רגל או עין - מצאתי את פסח.
פה דרכתי על מטאטא שלא היה במקום הנכון, שם הסתכלתי על 4 סמרטוטים כל אחד בצבע שונה, שתלויים על החלון לייבוש קל, וכדי למצוא את המטען הייתי צריכה להרים את כל המגירות שמונחות מחוץ לספריה ומחכות רק לי (אלא למי?) - ולשלוף אותו.
איזה בלגן...
למה חייב להיות כזה בלגן בדרך אל הסדר (תרתי...)?!
ככה זה.
גם כדי להשכין שלום צריכה להיות קודם איזו אי-הבנה, ואז צבירת כעסים ואז התפרצות, ואז סופסוף מדברים על מה שכואב וכולם מגלים את ליבם ואת חולשותיהם, בוכים ונרגעים.
מכירה את זה? שיחות פיוס: "לא ידעתי, לא הבנתי, לא התכוונתי. באמת שלא!"
ואחרי ההתפרצות כולם מסתובבים רגועים ומחוייכים (כבר גמרו לנגב את הדמעות), בדיוק כמו אותה שניה, אחרי שמישהו סופסוף הואיל בטובו לרוקן את הפחים ועכשיו הכל נקי ומסודר.
מה לעשות?
בשביל שהארון שלי יהיה מסודר אני חייבת לרוקן את המדפים החוצה, לעבור על החפצים אחד אחד, למיין / לנקות. בנתיים כל הבית נראה כמו אסיר שמנסה לברוח מהכלא ונתפס לו הקצה של הפיג'מה על הסורג, וככה הוא תלוי... בין שמים לארץ.
האמת שככה זה גם במטבח, וככה זה בעוד המון דברים.
אולי אני לא כל כך צריכה לפחד מבלגן? או מהתפרצויות?
זה עושה סדר....
נחשוב על זה. בחול המועד. אולי.
בהצלחה גם לך!
חני
|