שבוע טוב גם לך!
תפסתי לפתעשהו, שהמספרים בחיי עושים שמות בדימוי העצמי שלי.
המסע התחיל אי שם כשהשוויתי את מידת הנעליים שלי בשל חברותי, בכיתה ב' בערך, המשיך במדידות משקל וגובה של האחות בבית הספר (מזל שאין כאלו היום).
אח"כ הייתי שווה 20%, לפי הציון שנכתב באדום לוהט מול עיני החלולות. זה היה בוחן פתע בחשבון.
בהמשך הייתי שווה לפי מידת החצאית, בהשוואה לחברות הרזות יותר כמובן. לפי ממוצע הבגרויות, לפי מספר היחידות, לפי ציון ההגשה...
החיים המשיכו לציינן אותי (כן ככה אומרים. זה לא צינון זה ציינון, מצלצל רע באותה מידה) - גיל הנישואין, מספר הילדים, גובה המשכורת ושווי הבית, ובסוף כמובן - עלות השיש של המצבה ומספר המילים הכתובות עליה.
לא. זה לא ייתכן שאלו המספרים שיקבעו את מצב רוחי. יש צד מעולה במרדנות הטבעית שלי. היא עוזרת לי להפיק דימוי עצמי לפי איך שנראה לי. בנקודה הזו נשארתי מתבגרת מוצלחת לנצח.
אז אני מציעה כך:
להתחיל לספור לכמה אנשים חייכתי היום (בערך לפי כמות האנשים שפגשתי, וזה הרבה). לכמה מהם עניתי לעניין ובטון שלו, כולל בטלפון (80% בערך, בנאדם נחמד בסך הכל).
הלאה, כמה פעמים אמרתי תודה-בבקשה-סליחה (הכל ביחד, יש לי אינטרס להגדיל את הציון), כמה פעמים הבלגתי על מה שלא נוח לי (מלא! מלא! לא נוח לי באופן עקרוני ובסיסי).
נמשיך לגזרת "האדם וקונו". תפילות, מצוות, לא רוצה לפרט! זה בינינו. אבל במוצהר אני סופרת רק מה שאני עושה, לא מה שאני לא עושה. ככה עושים חשבון של פלוסים ואל תתווכחי איתי כי אני לא עובדת בחינם בשביל היצר הרע שלי (שיספור את הפספוסים בעצמו).
וגם כי קוראים לזה דימוי 'עצמי' ולא דימוי 'עצמך'! סימן שאני מחליטה מה זה דימוי עצמי בשבילי.
מ.ש.ל
|