ב"ה

"גלינג".

את חייבת להנמיך את הווליום של וואצאפ ווב. נאנחתי לעצמי. בכל פעם מחדש ההתרעה על הודעה חדשה מקפיצה אותי באמצע הכתיבה במחשב.

כרגיל, וכמעט ללא מחשבה, החלפתי בין ה'חלונות' על המסך. רוצה לראות ממי ההודעה. כאילו יקרה משהו לעולם כולו אם אסיים רגע לכתוב משפט ורק אח"כ אבדוק את ההודעות…

כל פעם שואלת את עצמי "מה הלחץ? תתאפקי שניה" ובכל זאת עוברת לוואצאפ. לזכותי יאמר של-פ-ע-מ-י-ם אני כן מצליחה להתאפק. היום לא.

החלון שלי פתוח ומהבניין ממול אני שומעת דו שיח ציני בין שתי נשים. אמא ובת? אחות ואחות? גיסה וגיסה? הכל כל כך קרוב שאי אפשר להתבלבל, הן יורדות אחת על השניה והטונים מדגישים את זה בכל מילה.

למה מכריחים אותי להאזין לחלקי משפטים שלא קשורים אלי?! שוין.

הדפדפן פתוח. הודעה מרבקי. רבקי??? וואי שנים!

"הי חני, מה שלומך? מה חדש? לא רוצה להפריע. רק רציתי שתדעי שאני ממש זוכרת אותך לטובה וחסרה לי העבודה המשותפת שלנו, תודה על הכל! ספרי קצת מה איתך, כשיהיה לך זמן".

חום בלב.

אני קוראת שוב. "רק רציתי שתדעי…"

משהו בי משותק. תופעה כזו.

דווקא כשמחמיאים לי בכתב אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. בעל פה אני ממש זורמת, בכתב אני משותקת. בולעת את המילים, מנסה לעכל. סוגרת את ההודעה ואומרת לעצמי "נגיב אח"כ". לא יודעת מה להגיב.

וזה לא סותר שהלב שלי מלא מלא.

ונעים לו.

רבקי ואני עבדנו יחד שנתיים, ונפרדנו. היא עברה דירה, אמרנו יפה 'שלום' ו'בהצלחה', וזהו.

"רבקי יקרה! התרגשתי, כיף להיזכר. גם אני מתגעגעת. בטוחה שאת עושה חיל ונהנים ממך גם במקום החדש. אצלי בסך הכל בסדר ב"ה…"

סיימתי לכתוב ושלחתי.

מצאתי את עצמי מהרהרת ברבקי, שכנראה נזכרה היום במשהו נחמד שעבר עלינו ביחד והחליטה לכתוב לי.

היתה חייבת? ממש לא.

יכלה לדחות את זה? ואז לשכוח לגמרי? כן. לגמרי.

והיא החליטה לעשות לי טוב. סתם הודעה בלי בקשה מיוחדת, רק להגיד לי איזו מילה טובה ומחממת לב. לקחתי את הרעיון הזה, ישר לכיס שלי. להשתמש בו בקרוב.

ועכשיו אני מעבירה אותו לך 🙂

מה דעתך על לכתוב איזו מילה טובה למישהי שמזמן לא פגשת? להתעניין בה? לספר לה כמה נחמד להיזכר בה?

לפעמים, כשאין יותר מידי איך לתקן את העולם, והארועים שמתרחשים בו גדולים עלינו בכמה מידות. אולי צריך רק להמשיך לעשות טוב בקטן, כדי שהטוב הזה יתפשט למעלה, למטה, לימין ולשמאל… ויהפוך לטוב אחד גדול!