שבוע טוב!
השבוע גיליתי שיש לי לב. וחיות פנימית נפלאה.
הו, זו היתה תגלית המאה.
שכבתי לי רועדת תחת השמיכה (שעליה עוד אחת) חבושה בשתי פיג'מות חורפיות, והאזנתי לתופים באוזניי. בים בם בום. בקצב טראנס.
עור פני להט אבל לא היה לי כח לנצל את המומנטום ולטגן על עצמי חביתה.=וככה עבר לו לילה.
וככה עבר לו יום.
כשאני חסרת יעילות לחלוטין. פשוט יצור רובץ. שדמו גועש בקרבו, עסוק כנראה, בלסלק כל מיני אורחים בלתי נראים שלא מצאו חן בעיניו.
כן, היו כמה רגעים שהתלבטתי אם חייבים למצוא שם קוד למחלה הזו. אם ברצוני לכנות אותה קורונה מזדקנת, אומיקרון צעיר או סתם שפעת משעממת.
אבל אחרי שקיבלתי טלפון משתעל מהשכנה (קורונה) שחיפשה נואשות מישהו שיצא במקומה לאנשהו, ואחרי שהתכתבתי עם חברה (חשד לאומיקרון) והתחרינו יחדיו מי מסכנה יותר - הבנתי שאנחנו בעיצומה של אחדות נפלאה.
כולם חולים וחלושים, מברכים ומתברכים "תרגישי טוב... אוהו... אוהו...".
ממש שבת אחים. כל אחד בביתו אמנם. אבל גם על אחדות כזו מגיעה לנו גאולה. לא?
סוף סוף כולנו מסכימים על משהו: "לא מרגישה טוב, לא יודעת מה יש לי".
רק בריאות!
חני
|