פעם ממש כעסתי על המציאות.

זה היה כשהיא באמת הגזימה, לדעתי,

עברה כל גבול.

קראתי לה לשיחת עונשין.

חמורה.
 

אך היא ממש נעלבה.

"אני לא מבינה אותך", טענה

"אילו ידעת שיש לי שכל,

שאני עצמאית,

מקבלת החלטות לבד -

יכולתי להבין שאת כועסת עלי ודורשת שינוי.

אבל אני חסרת-בינה!

אין לי שום כושר שיפוט!

כל מה שאני - מוכתב מלמעלה!

לכי לאומן שעשאני, ואימרי לו כמה מכוערת

הבריה שברא..."

ציטטה ופרצה בבכי סוער.

לא ידעתי את נפשי.

ניכרים דברי אמת,

ואנוכי פגעתי בבריה תמה.

הלוך הילכתי אחריה עד פי-פחת,

עם מכתבים ומתנות פיוס -

ולא הסכימה להתרצות

"עד שתלכי לאומן שעשאני..."

ומאז,

יש בינינו

הסכם הפסקת אש;

היא ממשיכה לעשות מה-בא-לה

ומתעלמת ממני ליתר ביטחון.

ואני?

פטורה מלכעוס.

ובנתיים,

הינני, מבלה את זמני בהמתנה על הקו הידוע "כאן האומן":

"מספרך בתור אינו ידוע - אנא המתן והאמן".

ויש גם שיר יפה ברקע;

"ואף על פי שיתמהמה" -

קטע.

הוא מתחלף כל פעם ללחן ידוע אחר...

מה אומרת,

כשיענו לי -

מה עדיף;

להתנצל על מה שאמרתי לה?

או לבקש שיחליפו לי אותה ודי?

תמיד בדרך

חני