שבוע מלא אושר!
בעודי נלחמת ביד עצבנית עם ה'עכבר' הסורר, נתמלא ליבי אושר.
אין קשר הגיוני במשפט הזה? מקדי אישונייך בשורות הבאות ובעזרת הבורא יתברך כל התובנות יסתדרו במוחך החשוב.
הכל התחיל השבוע. בעודי מתמחשבת* כהרגלי בקודש. עכברי הנאמן קם עלי כעבד המורד באדונו.
אני לוחצת אחת, שתיים, שלוש, ואין תגובה. הוא החליט להגיב החל מהלחיצה הרביעית, חמישית או שישית, בלי להודיע לי מראש איזו מהן תניב בסופו של דבר "אישור".
כמיטב המסורת, ראשית דפקתי אותו על משטח העבודה. הך ושתיים.
אח"כ החלפתי בטריה, החלפתי עכבר, החלפתי אצבע, כיביתי והדלקתי את המחשב - - -
לא נע ולא זע מפני.
ואז, בדיוק באותה שניה שהייתי אמורה לפרוץ בבכי** חלפה במוחי רוח קלילה ושינתה את מצב רוחי באחת. מדהים איך שזה קורה פתאום.
וכך היתה המחשבה לאמור: "יופי לך, הגיע הזמן באמת שתלמדי פרופורציות נכונות לבעיות שלך בחיים".
בלי להסס, נפניתי לעכברי בלב גדוש רגש, עיניים מצועפות בדמעות הודיה וקול חורק מרוב אושר: "עכברוּש! אתה לא אחר מאשר שליח ה' ללמדני ליהנות מהבעיות הפשוטות של החיים!"
ומיד, ללא שהות נפניתי להביט סביבי בשלל בעיותיי שעד כה לא הבנתי את האושר הטמון בהן.
זה היה קל. נזכרתי במהרה:
בסוודר ההוא במדף העליון, שאינו מסתדר עם חבריו ובוחר להביע מחאה קבועה בצניחה חופשית על ראשי, עת אני פותחת את דלתות הארון.
בחור ההוא בכיס, ששכחתי ממנו והכנסתי אליו בקלילות את כל העודף, שצנח בצלצולי תרועה על רצפת ה'סופר', חוויה לכל צופה.
בהודעה המשתפכת ההיא ששלחתי, וקיבלתי בתגובה "נראה לי שטעית במספר".
ב... הזאת, שלא משנה מה אומר לה, תמיד התגובה הראשונה שלה תהיה "מה?" ואני בד"כ שולחת אותה לבדיקת אזניים חפוזה.
נו, תגידי את. לא מרגש להבין כמה אושר יכולות להסב בעיות שאפשר לפתור? למתוח יד למעלה עוד פעם, להתכופף לאסוף, ללחוץ עוד פעם, להגיד עוד פעם, לשלוח הודעה "סורי" - ולגמור עניין!!!
קל. פשוט. אפשרי. ואפילו שורף קלוריות!
נעצור כאן, לפני שאסחף לנסח כאן תפילה חדשה, שיה"ר שיומרו כל בעיותי בחורים בכיסים ועכברים סוררים...
איתך בדרך,
חני
---
*עושה כל מיני דברים במחשב
**או כל תגובה הגיונית אחרת
|